פתיחה
המורה קוראת לשתי בנות.
אומרת להם משהו שהכיתה לא שותפה אליו והם יוצאות (לדוג: צופיה גרה בנווה יעקב)
המורה מכניסה אחת מהן ואני אומרת לכל הכיתה את תוכנו של הסוד. וכשהמורה מכניסה את הבת השנייה אני שואלת את הכיתה אם הן יודעות את הסוד והן אומרות אותו. וכשאני שואלת את הבת השנייה "איך הן יודעות"? כנראה שתגיד שבגלל שהבת הראשונה אמרה להם. וזו הטעות. – כיאנו נוטים להחליט דברים לפי הסקת מסקנות מהתחברות נתונים-פרשנות. וגם כאשר הוא בטוח במעשה הוא לעולם לא יכול להיות בטוח.
גוף
המורה מביאה לכיתה ארגז עם חפצים שונים וקטנים וכל בת לוקחת חפץ אחד מבלי שחברתה לשולחן תדע עליו, (וכמוכן כל בת מקבלת צעיף / סרט לעיניים אותם היא מחסה) וכל אחת נותנת לחברתה את החפץ שלה והן צריכות לנחש, ורק מי שיודעת בברור שתאמר, ובעצם רק מי שהיתה בטוחה כי היא זיהתה והכירה את החפץ לפני הצליחה לדעת וכך גם בכל המקרים בחיים: א"א לדעת לעולם לעומקו של כל דבר, מקרה, הרגשות ומחשבות האדם גם כאשר היא בטוחה ב-100% "כי היא מכירה אותו" כי אף פעם א"א לדעת ב100% כי לא מדובר בחפצים שהם לא משתנים שתמיד אפשר לבדוק ולנחש אבל כשמדובר בחיים ובמציאות הדברים בינתיים ויש אין ספור דרכים לשנות ולהביא דברים למציאות, כולנו בעיניים הקטנות שלנו רואים כך או אחרת מה שלא בהכרח כך!
ולכן אסור לדון א"פ דבר או כול מציאות אחרת ולשפוט אותו לפי צרוף של נתונים מבלי להיות בטוח בנתון התוצאה.
הקראה
המורה נותנת לבנות הקראה מעניינת שהיא מדברת על דמות מסוימת והבנות צריכות לומר מי הדמות בלי לחשוב קודם.
אני למשרד עם קפה כל בוקר הולכת.
שרי המדפסת לא עובדת!
עם אמא של רוטנברג דיברת?! נו מה את אומרת?
כי להפגש איתי היא חייבת!
בפרוזדור הכיתות במהירות עוברת,
או הנה בת בחוץ, תופסת.
מדוע הינך בחוץ? חוקרת.
"דיברתי בכיתה" עונה הגברת.
בואי איתי לבסוף אני אומרת
נו, מי אני אתכם אני שואלת?
רוב הבנות יענו ה-מ-נ-ה-ל-ת ואז אני אומרת להן מי החליט? אולי זו מורה מחנכת או סגנית? אלא מה שגרם להן לחשוב כך זה הפרשנות של הדברים כי היה צרוף של נתונים יחד ועל זה הן הסתמכו והחליטו.
ז"א אדם נוטה לקבל החלטות או לשפוט אנשים על ידי פרשנות של דברים שהרי גם אם ראה במו עיניו את המתרחש הוא מעולם ל יכול לדעת מה עומד מאחורי המקרה או מה המניעה של הדברים.
ועל כן אדם עלול להיכשל בכמה סכנות בדרך זו והעיקריות שבהן:
סכנות:
- הפצת שם רע או הוצאת דיבה:
מסופר על יהודי עני שכול רכושו הצטמצם למטבע של זהב אחת ויום אחד בדק היהודי את כספו ולתדהמתו מגלה שהמטבעה איננה. ביתו הקטנה לקחה מטבע זו ועשתה את צעדיה לחנות ממתקים בדרך פגשה זר שניצל את תמימותה והחליף איתה את המטבע במטבע פחותה הרבה יותר כשהגיעה הבת לחנות כול שיכלה לקנות היה סוכריה על מקל. מששבה הביתה שאל אביה על הימצאותה של המטבע והבת סיפרה לו את אשר קרה (הבת לא סיפרה לאבא על המטבע האחרת היא רק סיפרה לו מה קנתה במטבע מזהב) אביה היה בטוח שהמוכר רימה וניצל את תומה של הילדה ובכעס גדול הלך ופרץ אל חנותו של אותו מוכר פשוט והחל מבזו ומביישו.
וכך רצה שמועה בכול העיירה שאותו מוכר גנב מילדה תמימה ואינו מוכן להשיב את כספו בחזרה עם הזמן כבר לא באו לקוחות והמוכר המסכן נאלץ לסגור את מרכולתו ולעזוב את העיירה.
לימים נודע מעשה הרמאות האמתית עם אותו זר שהחליף את המטבע עם הילדה ונודע הטעות וכשבא היהודי להתנצל היה מאוחר מידי כי כבר האיש עזב את העיירה.
המורה מרחיבה:
מכאן אנו לומדים למה טעות בחשיבה שלנו הנוצרת מפרשנות יכולה לגרום! שהרי האבא היה בטוח שזה המוכר כי הוא לא העלה בדעתו אופציה אחרת אבל עם קצת מחשבה ואמונה לא היה מגיעה למצב כזה שהרי לבורא דרכי משלו ליצור מיקרים ושינויים אחרים שמתעלים מגדר ההיגיון האנושי והמרובע.
- "טוב שם טוב משמן טוב" חז"ל לימדו אותנו שתדמיתו של אדם חשובה לא פחות ממעשיו שהרי הם יוצרים את תדמיתו ושמו הטוב או הרע ולכן אדם שנוטה לשפוט אדם אחר רק ממראית עיין או שמיעת לשון הרע וכו' באופן אוטומטי מושפעת תדמיתו של אותו אדם ממחשבות אילו! וכמו שאני לא הינו רוצים שבשל מצב מסוים או מקרה או כול דבר כזה או אחר נישפט לגנאי כה לא נשפוט אחרים רק מפרשנות הדברים מבלי לדעת לעומק את הנתונים המוצגים וגם כאשר הם מוצגים נחשוב פעמיים איך הם משפיעים על התדמית שלו אצלי.
דרכים להימנע:
לכן כדי להימנע מסכנות אילו ולהיות אנשים בעלי מידות טובות יותר ולעבוד על מידה זו יותר ביסודיות אנחנו נביט על שתי דרכים עיקריות:
- קודם כול על כול אדם לדעת את מקומו והוא הרבה פחות מ'כיסא השופט'! זאת אומרת אנחנו פה בעולם כדי לתקן את מעשינו הרעים ולא לשפוט אחרים אנחנו כן יכולים לעזור לאחרים לתקן עצם וכו' אבל בשום אופן לא לשפוט אותם בדרך כזו או אחרת שהרי יש את הקב"ה וזה תפקידו וממש לא שלי אנחנו קטנים ביחס למציאות השפיטה כי כולנו טועים וכולנו באותו עולם.
ואנחנו צריכים להבין שכאשר המקרה לא נוגע אלי אז הרבה יותר קל לי לעבוד על עצמי, אבל כאשר זה נוגע אלי פה העבודה האמתית לדוגמה: הארנק שלך נגנב ואת יודעת שרק החשמלאי שבא לסדר את המקרר היה בבית באותה שעה. פה אנחנו צריכים לעבוד על עצמינו ולומר שהכול משמיים ומי החליט שזה באמת הוא ולא החתולה של השכינה?
אפשר להתקשר ולברר אם הוא יודע משהו על הימצאות הארנק אבל בשום אופן לא לבוא בגישה עוד מהלב שזה הוא בוודאי!
- דרך נוספת להתמודדות היא להרגיל עצמנו להביט בעיין טובה על כול אדם שהרי מקור הפרשנות זה במחשבה שמיד משפיעה של התדמית שנוצרת לנו בלב על האדםהאחרולכן נרגיל עצמנו להביט על כול אחד בצורה חיובית ואופטימית ולראות בו רק טוב כי הרי טוב ודאי יש בו!
מסופר על רבי יצחק מברדיצ'וב שבצום ט' באב פגש יהודי שאכל למרות הצום הגדול פנה אליו ואמר לו "חברי כנראה שכחת ואינך יודע מהו היום ומה הדינים ולכן אתה אוכל" השיב לו היהודי "דווקא אני יודע טוב מאוד" אמר לו רבי יצחק "אז בטח הינך חולה ואינך מרגיש טוב ולכן אתה אוכל" השיב לו היהודי "דווקא שלמו מצוין אני בריא ומרגיש חזק מאוד" "אז כנראה לא גדלת בבית שומר תורה ומצוות ולא חינכו אותך מהו היום ומה חומרתו" אמר רבי יצחק והשיב לו היהודי "דווקא אני יודע זאת טוב מאוד".
על המורה לעצור פה את הסיפור ופונה לבנות ושואלת אותם מה הן חושבות אילולי הן היו רבי יצחק איזה עוד רעיון יש להן להמשיך לחשוב חיובי על אותו יהודי.
אחרי שהן מעלות אפשרויות ובכך מתרגלות חשיבה חיובית אני ממשיכה עם הסיפור.
אחרי שרבי יצחק שאל את היהודי וניסה לחשוב עליו רק טוב וחיובי רצה ללמד עליו זכות וכן פנה לשמיים ואמר לבורא עולם "אבא, תראה איזה בנים מיוחדים יש לך היה לו כמה פעמים אפשרויות לשקר אך הוא בחר לומר אמת! בזכותו תביא לנו את הגאולה" היהודי ששמע והתרגש ממנו עזב את מאכלו ופנה אל בית הכנסת.
המורה מעמיקה:
רבי יצחק לא דן את היהודי לכף זכות אלא הוא לא דן אותו בכלל!!!! הוא לא שם את עצמו המקום כזה מלכתחילה אלא ראה בו את הטוב ולימד עליו זכות.
כשאנו נהיה במצב והניסיון יקשה עלינו אם אין לנו לדרך לחשוב חיובי נלמד זכות!
סיום:
כול בת תחשוב על
מישהי או אישיות אחת ותחפש בה משהו מיוחד אחד ותשתף אותנו ובכך יתורגל חשיבה
חיובית ועין טובה על כול אדם.
